עוד קצת מהיום

בסנטרל פארק -

ובמקומות אחרים -

אני קצת חולה

וזה לא ממש מפתיע.
ביום רביעי בלילה התחיל שלג שלא הפסיק לשניה עד היום בבוקר.
שלג זה דבר כל כך יפה - פתיתים ענקיים עפים ברוח במעגלים וצובעים הכל בלבן, אבל מה? מאוד לא פרקטי.
הם אמנם מפנים את הרחובות ביעילות די מדהימה (לפי החוק כל בעל בנין מחוייב לפנות את המדרכה שליד הבנין שלו אחרת הוא עלול לקבל קנס או שמישהו עלול ליפול ליד הבנין שלו ולתבוע אותו) אבל עדין ההליכה מאוד לא קלה. הכל מלא קרח, ובמעבר בין המדרכה לכביש יש ערמות של שלג ושלוליות נסתרות שחייבים לעבור דרכן איכשהו. בנוסף לזה, הנעליים שלי, שהן מעולות ומחממות מאוד מאוד, לא מותאמות לשלג בכלל.
ביום חמישי אחרי הצהריים, אחרי לילה וכמעט יום שלם של שלג התקשרתי לבית ספר שלי לבדוק אם השיעור מתקיים כרגיל ואמרו לי שכן. אז הלכתי רבע שעה בשלג, ואז נסעתי ב-3 רכבות, ואז הלכתי עוד איזה 5 דקות והגעתי לבית ספר עם גרביים סחוטות מים, וכל זה בשביל לגלות שלט קטן על הדלת - "השיעור מבוטל"... נראה לי שהשתמשתי בקללות שלא ידעתי בכלל שאני מכירה (בלב), עד שמצאתי בזה את היתרון - אין שיעורים לשבוע הבא ואני לא צריכה להיות בלחץ להספיק לסיים אותם עד שמיכאל מגיע. וגם פיציתי את עצמי בסושי, וביקור אצל נעמי.

               הכסא שלי -

אתמול בצהריים החלטתי שאני נחושה שוב לצאת מהבית למרות שאני כבר קצת מצוננת, להטעין את הפלאפון שלי ולקנות מגפיים שמתאימים לשלג. אתמול המצב כבר היה עוד יותר גרוע - היה איזה מקום שבשביל לחצות את הכביש בלי לעבור במים הלכתי 2 רחובות לכיוון אחר, וחזרתי אותם בהליכה על הכביש. כלום לא עזר - שוב הגרביים שלי התמלאו מים. אז נסעתי לחנות נעליים שכבר סימנתי לפני כמה ימים, ואחרי שהורדתי מעצמי את המגפיים שלי ולבשתי גרביים יבשות, ראיתי שאין מצב שאני יוצאת מהחנות בלי מגפיים חדשות ונועלת שוב את הדבר הרטוב הזה שהלכתי איתו.
אז הנה המגפיים החדשות והמגניבות שלי, שאיתן כבר יכולתי להסתובב בשמחה וביובש בברוקלין...

עם רותי

אתמול נפגשתי עם רותי שהגיעה לעיר לכמה שבועות.
נפגשנו ב-14:30 ועד 21:00 הלכנו ברגל בערך את כל החלק הדרומי של מנהטן (חוץ מהפסקה של שעה לאכול מרק בסוהו).
היה כל כך כיף! גם שוב גיליתי שאני כבר מכירה כאן, שזה גילוי מאוד משמח, ובמקביל שזה שאני מכירה לא מוריד לי מההתרגשות מהרחובות האלו, והחנויות המעוצבות נורא, ומהשלטים, והאנשים, והמסעדות (בית ספר ענק לעיצוב כל המקום הזה), וגם גיליתי גילוי חדש ולא כל כך מפתיע - שכמה שכיף לבד, מאוד מאוד כיף להסתובב עם מישהו. במיוחד אם המישהו הוא רותי שהיא מעניינת, וכייפית, וגם מעדיפה ללכת ברגל, ומתעניינת באותם דברים שאני, ומתרגשת נורא מהכל (אבל במיוחד מהסידור של הגבינות בסופר - זה באמת מרגש!)

רותי לומדת לצלם ואני אוכלת מרק -

מיכל תאילנד

כן, אחרי שאני חודש פה מיכל תאילנד, שהיא חברה טובה טובה בעקרון, קנתה מיקרופון.
על מצלמה היא עדין עובדת.
אז הנה היא כאן מדברת איתי, בסוודר וי הירוק החדש שהיא קנתה.

ברחובות

אישה שהוציאה את הבלון שלה לטיול (צודקת. היה יום ממש יפה היום). אפילו היה עליו ציור של כלב.

...אז מה רצינו להגיד בעצם?

כבר כמה ימים שאין לי ממש מה להגיד כאן.
שגרה.
הימים האחרונים היו מעולים ופשוטים.
היום למדתי כל היום בבית, למרות שבחוץ היה יום נעים במיוחד (5 מעלות!).
אתמול הסתובבתי קצת עם איזה בחורה שהגיעה לעיר בפעם הראשונה, וגיליתי שלמרות מה שאני חושבת, אני כבר קצת מכירה כאן ויודעת להגיד - "זה איזור קצת משעמם, פה יש מכולת יפנית מגניבה, פה יש אוכל טעים ולא יקר, וכאן, אם ממשיכים דרומה - זה הסוהו".
וביום שישי אכלתי ארוחת ערב אצל נעמי, שהיא אחת מהשידוכים שעשו לי מהארץ, ובמקביל היא גם בחורה שהיתי שמחה להיות חברה שלה גם בארץ ככה שהיא לא מרגישה כמו פשרה או מישהי להעביר איתה את הזמן כי אין לי כאן ממש הרבה אפשרויות. אז היתה ארוחת ערב מעולה, ואפילו קידוש, ואחר כך גם קצת פסנתר וגיטרה ושירים ישראלים שאני כל כך אוהבת לשיר (גיליתי שאין לי ממש חברים שמנגנים וזה מאוד חבל, אז אם לא אכפת לכם לעשות מאמץ ובשלושה חודשים וחצי הקרובים ללמוד מהר לנגן ממש טוב על איזשהו כלי נגינה, אני מאוד אעריך את זה... רונן, אתה לגמרי בכיוון) והיה כיף גדול.

אז הנה בכל זאת כמה תמונות מהימים האחרונים.

שוב מומה -

אני יודעת שהפוקוס הוא על הרוטב סלסה בצד (אם בכלל), אבל אני עדין אוהבת את התמונה הזאת - 

מיכאל תיכף מגיע!

ומי שביקש ממני לפרסם עבודות שלי, נראה לי שזאת העבודה הכי מוצלחת שיש לי מכאן בינתיים...

החלטות

תמיד בטיולים גדולים עושים החלטות גדולות שאחר כך לא מקיימים. 

אבל עכשיו אני לא בטיול, אני רק בסוג של הפסקה קטנה מהחיים שמאפשרת אולי להסתכל על הכל מרחוק בצורה יותר נקיה, ויכול להיות שלהחלטות מכאן יהיה יותר משקל (לא...). 

אז כמה דברים שחשבתי עליהם בזמן שהלכתי חזרה מהסאבווי בשלג, אחרי יום כיף כיף בברוקלין - 

ככה צריך לחיות. 

להקפיד לעשות דברים שאוהבים. כאילו טריוויאלי, אבל בכלל בכלל לא קל ליישום בתוך השגרה. נניח בראיה לאחור נראה לי מוזר ולא ברור שכל כך הרבה שנים דיברתי על עיצוב ולא עשיתי עם זה כלום...

ללמוד להיות לבד. מבחינתי זה הישג גדול שאני כבר שלושה שבועות כמעט כל הזמן לבד, ורוב הזמן גם נהנית מזה. גיליתי שאני יכולה ממש להנות מלהסתובב שעות לבד ברחובות, ואז לשבת במסעדה לבד ולהסתכל על אנשים, ואז ללכת לאיזה חנות או מוזיאון, לנסוע הביתה לבד בסאבווי, ולהגיע לכאן לדירה למחשב - בשביל לספר מה עשיתי... יש גם ימים שזה לא קל, שאני רוצה לחלוק את כל החוויות עם מישהו בזמן אמת, אבל עצם זה שרוב הזמן זה כיף, זה מהפכה מבחינתי (בתור מי שלא מסוגלת להעביר ערב לבד בתל אביב בלי להתמרמר...). ועל זה כבר אמרה לי אישה אחת חכמה - "נראה לי שהחוויה היא כל כך טובה גם מהעוצמות של העיר אבל גם בגלל שאת ממוקמת במערכות היחסים שלך בארץ היטב אז גם אם את לבד את לא בודדה" - וגם זאת מחשבה חיובית.

להרפות מהפלאפון. יש לי כאן טלפון. נראה לי שהוא מצלצל בממוצע פעם ורבע ביום. מה שגורם לזה שאני לא לחוצה עליו. אני בקושי מסתכלת לראות אם מישהו מתקשר. לא שמה אותו על השולחן במסעדה. לא שולחת או קוראת סמסים בזמן שאני מדברת עם אנשים. לפעמים בכלל שוכחת אותו בבית, ומכבה אותו בזמן השיעור ולא שמה על רטט. באופן כללי נראה לי שאין כאן את הלחץ על פלאפונים שיש בארץ. לכולם יש פלאפונים מאוד מתוחכמים, ו-blackberries וכאלו, ומצד שני - היתי שלושה ימים בקורס מהבוקר עד הערב ואפילו פעם אחת לא צלצל לאף אחד הטלפון - אפילו לא סמס קטן... זה מוריד הרבה הרבה לחץ מיותר. 

ודבר אחרון - להעיז. כי מה בעצם כל כך מפחיד?

וברוח הניו אייג' שיצא לי - זה מה שקיבלתי לפני כמה ימים ב-fortune cookie והיום נתקלתי בזה זרוק פה על השולחן  -

חתיכת שמים

כסא במגרש כדורסל

כבר כמה ימים שאני זוממת לצלם את הכסא הזה, והוא חיכה לי בסבלנות עם השלג והקרח והכל.

וזאת אני עם שקיות זבל בסוהו -

אז מה?

אבל אז קיבלתי ביקורת מצויינת, והמורה אפילו לקח לי את העבודה (שכל כך השקעתי בהדפסה שלה...) בשביל להראות בקורסים הבאים...

ימי חמישי

ימי חמישי הם לא פשוטים.
בחמישי בערב יש לי שיעור אז במהלך היום אני צריכה ללכת להדפיס את העבודה שאני מגישה ולהכין אותה להגשה.
זה הימים שאני הכי שמה לב בהם כמה, למרות שאני מרגישה כבר די מקומית, אני בעצם לא מבינה כלום. או יותר נכון הם לא מבינים כלום!
הכל באינטשים, מקומות שמדפיסים נייר בגודל A3 הם ממש נדירים, לא בכל מקום אפשר להדפיס ומיד לקחת (בשבוע שעבר הלכתי לאיזה מקום שמצאתי באינטרנט והדורמנית שאלה אותי אם קבעתי פגישה... איכשהו לא חשבתי לתאם מראש עם אף אחד את ההדפסה של הסקיצה שלי...), הם לא שמעו כאן על גרמים, ואיך לעזאזל אומרים קרטון ביצוע?!
אז ככה קורה שהיום מה שעשיתי זה להדפיס עמוד A3 אחד (שזה כאמור הישג לא מבוטל), לקנות קרטון ביצוע (למתעניינים - mounting board) ודבק, לנסוע איתם בסאבווי, ללכת ברגל הביתה (בכלל לא פשוט ללכת מול הרוח הניו יורקית עם קרטון ביצוע ביד) ולהדביק את העבודה שלי.
אני מותשת...

שלג. מלא מלא שלג.

והנה גם אני אחרי שהלכתי קצת בחוץ -

תמונה משפחתית

Time Square, Messiah, Carriage and Mcdonald's

Columbus Circle

צילמתי היום כשהסתובבתי עם פארס ב-Columbus Circle.

שיעור

היום היתי בשיעור השני והיה כיף מאוד.
יותר משיעור עיצוב זה שיעור לחיים, התקופה הזאת בכלל והלימודים בפרט.
היתי צריכה להציג את העבודה הראשונה שלי, וכל השבוע היו לי פרפרים בבטן מהדבר הזה. לעמוד לפני כל הכיתה ולהסביר באנגלית מה הקונספט שלי ומה בדיוק ניסיתי להגיד נראה לי כמו דבר מטורף לגמרי.
היום ניסיתי לחשוב מה אני רוצה להגיד ובדקתי במורפיקס (ובמיכתי) איך אומרים כל מיני מילים באנגלית (מאיפה אני אמורה לדעת איך אומרים זיקית??). אח"כ נסעתי בסאבווי לבית ספר ועשיתי לעצמי שיחות מוטיבציה כל הדרך (אולי בגלל זה גם בפעם הראשונה לקחתי רכבת לא בדיוק נכונה) - הסברתי לעצמי שאפשר להבין מה אני אומרת, ושלאף אחד לא ממש משנה אם השתמשתי ב-past perfect simple progressive במקום הנכון... עצמי ענה לי בהגיעי שזה בכלל לא מוריד מהלחץ כל ההגיון הזה...
התחיל השיעור, היתה ההגשה הראשונה והמורה ביקש התייחסויות, ואני החלטתי שאני חייבת מהר מהר לדבר ולראות שזה בסדר. וזה באמת מה שקרה! נתתי ביקורת ראשונה, כנראה לא באנגלית הכי אוקספורדית, אבל בהחלט במשהו שאפשר להבין. וזהו - כלום לא קרה... ומאותו הרגע ירד לי הלחץ, הערתי הערות לפעמים, הגשתי את העבודה שלי (מסתבר שבכלל לא צריך לדבר כשמגישים, רק צריך להקשיב להערות ולענות לשאלות אם יש), אמרתי chameleon
 ואפילו הצלחתי להיות טיפה מצחיקה. באנגלית! איזה אושר!
אם יכולתי להתקשר מהפלאפון שלי לארץ (והשעה שם לא היתה 4 וחצי בבוקר...) כנראה שהיתי מתקשרת לכל אחד מכם וצועקת - "YES, WE CAN!!"

דברים שלא התרגלתי אליהם

- הירקות האלו. מה זה? זה רק בצורה של ירקות.
- הקפה. למה הם קוראים קפה לדבר הזה עם הקצף הקשיח מלמעלה?
- הדיאט קולה. אין על הדיאט קולה בארץ! כנראה מערבבים בזה קצת טחינה או משהו, כי אין כזה בשום מקום אחר בעולם.
- שמישהו פתאום נכנס לי הביתה כשאני לא נמצאת ולוקח לי את כל הכביסה. מאוד מיסתורי...
- שמהמע"מ לא מופיע כחלק מהמחיר. מה אכפת לי מה המחיר בלי המע"מ בעצם?
- לנוף שיש לי מהדירה! לא נראה לי שאפשר להתרגל לזה...

עוד תמונה מסוהו -

סתם יום של חול

אני כבר יותר משבוע כאן, והיום גיליתי שכנראה שקצת התרגלתי והכל יותר שגרתי -
- קודם כל עברתי לדירה הקבועה שלי, אז יכולתי לפרוק את המזוודות ולשים את הכל בארונות,
- התחלתי לאכול בערב בדירה סלט ישראלי (סוג של - יש בו את כל הרכיבים, רק שכחו לשים בהם טעם) במקום סושי,
- בבוקר אפילו חשבתי לא לקחת איתי את המצלמה (ואיזה מזל שהתחרטתי!),
- היום הלכתי ברגל בחזרה מהלימודים שנמצאים הרחק בסוהו ולא הסתכלתי במפה (טוב נו, הצצתי פעם אחת רק לוודא שאני באמת בכיוון),
- בדרך קניתי בחנות ושילמתי עם המטבעות שכל הזמן הצטברו לי בארנק ועד עכשיו לא היה לי נעים להסתכל בהם ממש מקרוב ולבדוק איזה מספר כתוב על כל אחד מהם,
- היום כבר היה לי הרבה יותר קל להציג את עצמי באנגלית לפני כיתה של 20 אמריקאים, ואפילו שאלתי שאלה ועניתי לאחרת (באנגלית, כן?),
- אם נניח יש מינוס שלוש מעלות בחוץ זה נראה לי (לי!) לא כל כך קר, ומאוד הגיוני ללכת שעה וחצי ברגל הביתה...

וכל זה בכלל בכלל לא אומר שאני לא מתרגשת מזה שאני הולכת הביתה בשדרה השביעית, בין כמות אנשים בלתי נתפסת, ובדרך גם עוברת בטיים סקוור (במקום ללכת על אבן גבירול ולעבור בגן העיר נניח...).

אז איכשהו בסוף יצא שיש מלא תמונות מהסתם יום הזה -