פסח

לפני כמה ימים הגיעו לכאן יובל, דנה ואיתי.
איכשהו עברתי מלהיות לגמרי לגמרי לבד ללהסתובב בזוג, ואז, ככה בבום, נהיו לי פה חבר'ה...
נראה לי שאם לא היו פה כולם יכול היה להיות לי מאוד עצוב בפסח רחוק מהבית והמשפחה. זה לא קל מסתבר. אבל אם כולם כאן, ואיתי ואני מבשלים ארוחה, וגם יורם ואפי באים, וגם עוד שני חברים של דנה, ויש מלא יין, וקוראים את ההגדה, ומיכאל ואני עושים הפתעה ומכינים לכולם טישרטים של הסדר בניו יורק, והאוכל טעים, ויש פה ניו יורק מסביב - אז זה די כיף...
חג חירות שמח!

הזכיה הגדולה

כל יום יש כאן הגרלה ואפשר לזכות בכרטיסים מוזלים למחזמר "Wicked".
מגיעים חצי שעה לפני ההגרלה, עומדים בתור, כל אחד רושם על פתק את השם שלו ואת מספר הכרטיסים שהוא רוצה (אחד או שניים) ואז בשעה היעודה עומד איש קשוח עם משקפי שמש ומקריא את 13 הזוכים המאושרים (כן ליאור הבן, 13!) שיוכלו לקנות כרטיסים לשורה הראשונה או השניה ב-26$ (המחיר המקורי נע בין 52 ל-300...).
אנחנו כבר ניסינו פעמיים לזכות (אני שלוש פעמים). בפעם הקודמת זה אפילו היה כרוך במירוץ מטורף כי אחרי שנרשמנו גילינו שאין לנו כסף מזומן ואי אפשר לשלם בדרך אחרת אם זוכים, אז מצאנו את עצמנו רצים בטרוף ברחבי העיר לחפש ATM (כמובן שזה שמול המקום של ההגרלה היה מקולקל ובדיוק היה שם טכנאי שניסה לתקן אותו). ולמרות המירוץ, שכלל חציית שדרות סואנות במיוחד ברמזור אדום, ריצה לתוך חנויות בחיפוש אחרי ATM ואפילו קניית קיט-קט (מתוך תקווה שנוכל לקנות עם כרטיס אשראי ולקבל עודף במזומן - בעקרון זה בדרך כלל אפשרי כאן אבל הפעם זה לא היה...), ולמרות שחשבנו שלגמרי הוכחנו שאנחנו ראויים, לא זכינו.
היום לעומת זאת באנו בגישה אחרת. סוג של אדישות. אפילו חשבנו לוותר כי במילא מה הסיכוי לזכות. ודווקא היום פתאום המ"כ הקשוח קרא בשם - "Michael Realtov" או משהו בסגנון. זכינו!!
ישבנו בשורה הראשונה באמצע. ממש סנטימטרים מהשחקנים, במקום שאפשר לראות בדיוק איך מרחו את האיפור, כמה השחקנית הראשית יורקת, ואיך הפיאות מחוברות לקרקפת. היה מדהים!!
העלילה היא הסיפור האמיתי של "הקוסם מארץ עוץ". מסתבר שהמכשפה היתה טובה, והקוסם רע, והיה שם גם איזה ענין עם הגנה על בעלי חיים. התפאורה מטורפת, התלבושות מהממות, ולשחקנית הראשית יש קול שלא יאמן בכלל (ובחור שישב לידי סיפר לי בהפסקה שהוא שחקן ומכיר את השחקנים שמשתתפים במחזמר, ושזאת רק הפעם השניה שהיא מופיעה וכל החברים שלה שם לעודד אותה, אז בכלל היה משמח).
היה מצחיק, ומרגש, וכיף מאוד מאוד. מסתבר שמחזמר יכול להיות דבר די מדהים, וכמו שמישהו אמר לנו לפני שהלכנו, ואנחנו הינו סקפטים - "לכלול את כל מנעד הרגשות הקיים".
רוצו בהמונכם!...



מיכאל אחרי הזכיה, במסדר שהמ"כ מנהל -

אני ליד הבמה -

התיק שלי -

נודלס

היום למדתי כל היום ולא יצאתי מהבית (והכי גרוע שלמרות זאת לא יצא לי יפה).
אז זאת הזדמנות לשים תמונות שצילמתי לפני כמה ימים במסעדה מדהימה בצ'יינה טאון שמאוד נקשרנו אליה. אוכלים שם מרק מעולה מעולה, שהוא לגמרי ארוחה ועולה 6 וחצי דולר, עם נודלס שהם מכינים במקום. הנה, ככה -

Brooklyn Bridge

היום חיפשנו את גשר ברוקלין. די הרבה שעות חפשנו אותו.
זה קרה בעיקר כי הסתובבנו בברוקלין עם מפה של מנהטן... מסתבר שזה לא מספיק טוב.
בכל מקרה, זה לא כל כך רע להסתובב בברוקלין ולחפש את הגשר (או כל דבר אחר).
בסוף מצאנו!

St. Patrick's Day, ציניות ומה שביניהם

אם לא שמתם לב, ביום רביעי היה St. Patrick's Day. 
כאן היה קשה להתעלם מזה. 
יצאנו מהבית בצהריים וגילינו שכל העיר מלאה באנשים ירוקים, שקמו בבוקר ירוק, נעלו נעליים ירוקות, לבשו חולצה ירוקה ומכנסיים ירוקים, על ראשם חבשו כובע ירוק ויצאו החוצה (ובחוץ הם גם יכלו לקנות לעצמם איזה מדבקה של תלתן ירוק ולהדביק על הפנים, או מחושים ירוקים לשים על הראש). 
עקבנו אחרי ההמון וגילינו שבשדרה החמישית יש מצעד. אלפי אנשים (ירוקים, כן) עמדו בצדדים והסתכלו על מאות אנשים שצעדו בשדרה - המוני נגני חמת חלילים (ממש לא ברור מאיפה מצאו כל כך הרבה), תזמורות של בתי ספר, שרביטניות, בוגרים של מכללות, סתם אירים, שוטרים, שירות בתי הסוהר ועוד ועוד. זה נמשך שעות.
הדבר המדהים בזה היה חוסר הציניות של הקהל. קשה לי לחשוב על סיטואציה בארץ שאנשים עומדים ומריעים לחבורה של אנשים מבוגרים שלובשים גרביונים ומנגנים בכלי צפצפני, או לחבורה של תיכוניסטים שחובשים כובעים עם פונפונים. ובכלל, בארץ ילד שמנגן בקרן יער לא יכול להיות cool וכאן עושה רושם שכולם מנגנים, וזה לא נראה להם מביך בשום דרך ללבוש בגדים משונים ולצעוד ולנגן להמונים. חבל שאנחנו כבר לא יכולים להיות ככה.

וזה מה שקרה לנו בסוף היום כשנהיה לנו קר... (אני לא הצלחתי לא להיות צינית, אז גם לכם מותר)

Hair

אתמול הינו במחזמר Hair.
האמת אמת - לא משהו. בתור מי שגדלה על הסרט (ענת ואני ראינו אותו עשרות אם לא מאות פעמים), קצת היה מאכזב שפתאום לברגר אין כזאת אישיות כריזמטית והוא די דביל, ושילה היא ממש דודה מעצבנת, ומשום מה במחזמר הורגים את קלוד בסוף ולא את ברגר (מה שהיה די חבל, כי כאמור ברגר היה די מעצבן ודווקא קלוד היה בחור חיובי), ולקטע שהם מתפשטים על הבמה אין שום תכלית. אבל השירים מעולים, ובסך הכל היה כיף מאוד.
הם מבטיחים שבסוף ההצגה יש מסיבה, והקהל יכול לבוא לרקוד על הבמה. אז אוקיי, לא ממש מסיבה - יותר שני שירים, אבל זה היה מעולה! חדי העין מביניכם יוכלו לאתר אותנו כאן http://www.hairbroadway.com/eparty/1268780400#
אחרי 1:40 מצד ימין למעלה... 

יום ראשון בצ'יינה טאון

כן, אני עדין כאן. פשוט בימים האחרונים נהינו מן תיירים כאלו רגילים, אז לא היה לי המון מה להגיד.
אבל היום הלכנו לאכול בצ'יינה טאון דים סאם, כמקובל כאן בימי ראשון, ועל זה כבר יש לי הרבה מה להגיד.
הגענו למקום. נרשמים אצל 2 בנות. לידם עומד סיני מבוגר יותר עם מכשיר קשר שמדבר עם המסעדה שנמצאת למעלה ומתעדכן כמה אנשים יכולים להכנס. הוא מעדכן את הבנות והן מקריאות במקרופון את המספר שהגיע תורו להכנס למסעדה. כשמקריאים את המספר שלך אתה רשאי לעלות במדרגות נעות שלא רואים את הסוף שלהן וזהו - התקבלת למסעדה!
המסעדה היא למעשה מן אולם חתונות גדול ומצועצע במיוחד, שבתוכו יושבים לאכול כמה מאות אנשים. חלק גדול מהם סינים.
מי שנכנס מובל לשולחן שיש בו מקום פנוי, ויושב בו עם אנשים אחרים - פשוט מקפלים את החלק במפה של האנשים שישבו שם קודם, ומניחים חצי מפה חדשה לכבוד האורחים החדשים.
על השולחן יש תה סיני טעים טעים, ובין השולחנות עוברות סיניות עם עגלות ועליהם כל טוב הארץ (הסינית) - דים סאמים מכל מיני סוגים עם מילויים שונים ומצויינים, וגם כל מיני דברים מטוגנים לא מזוהים.
בקיצור - נראה לי שאפשר להגיד באופן רשמי שצ'יינה טאון ואני עשינו סולחה.

וזה בהסתובביות באיזור, שהוא לא רע בפני עצמו

הנה, אנחנו גם שמחים לפעמים (למי שהתלונן על התמונות מהמשחק של הניקס)...

!go Knicks

קבלנו מתנה כרטיסים למשחק של הניקס. 

איזה כיף היה!!

האמריקאים האלו, אפשר להגיד עליהם הרבה דברים רעים (ואני אגיד תיכף...), אבל הם יודעים לארגן שואו.

האולם היה מלא באנשים שעובדים בדיוק לפי הכללים. יושבים יפה במקום, קונים אוכל של משחקים, עומדים יפה לשיר את ההמנון, צועקים defense כשכתוב על המסך שצריך לצעוק, רוקדים כשמגיעים לאיזור שלהם אנשים שהתפקיד שלהם הוא לעשות שמח, וצועקים כשמראים אותם על המסך. אבל מה? כל החוסר ספונטניות הזה עובד מעולה - 

גם אנחנו נאלצנו לאכול המבורגר וצ'יפס ולשתות מלא מלא קולה, לצעוק חזק חזק fense כשצועקים עלינו de, למחוא כפיים כשאומרים לנו (אפילו קיבלתי מאנשים חמודים שישבו לידינו מן שטות כזאת שעושה רעש אז יכולתי להפריע לאטלנטה כשהם ניסו לקלוע) ולהרעיש כשכתוב על המסך שצריך לעשות עכשיו רעש.

בסוף בסוף, כשניצחנו בהפרש של נקודה, אפילו שמחנו בטבעיות בלי שקבלנו מאף אחד הוראה לשמוח.

אני נראית קצת רצינית אבל פשוט מאוד השקעתי במורל - 

על הגג של אפי

חם. אתמול היו איזה 11 מעלות!
נסעתי לברוקלין, שזה ללא ספק האיזור שאני הכי אוהבת פה בעיר, ונפגשתי עם רותי ואח שלה יורם.
נכנסנו לחנות גבינות - יותר גלריית גבינות - משהו מדהים לגמרי, וקנינו גבינות מעולות ובגט. ואז קאווה בחנות יין מדהימה.
נסענו לבנין של אפי חברה של יורם, שיש לו גג שמשקיף על הנהר ועל כל הבניינים של מנהטן, ושם בשמש עשינו לנו פקניק של גבינות וקאווה.
היה מבאס (ככה לפחות אני אומרת למיכאל שנשאר בבית לעבוד).

... אבל לטייל בשניים זה נחמד כפליים

כן, אז מיכאל מצא את הדרך והוא פה (למרות שהוא לא לגמרי מבין את זה וכל כמה דקות אומר במבט מהורהר - "אז את אומרת שאני בניו יורק, אה?"...)
היום הסתובבנו המון המון, בסוהו, וב-lower east side, ובצ'יינה טאון. כמעט בכל המקומות כבר היתי, אבל היה אחרת.
קודם כל, מסתבר שהרבה יותר קשה ללכת שני אנשים על מדרכה בניו יורק. אנחנו תופסים בערך כפול 2 רוחב ככה והיכולת לתמרן ממש פוחתת... אבל חוץ מזה, יש הרבה יתרונות. פתאום אני רואה המון דברים שלא ראיתי קודם (למשל בניינים - שמאוד מעניינים את מיכאל, ואלא אם כן בנו ממש הרבה כאלו ביומיים האחרונים, במראה עתיק, כנראה שהיתי צריכה שיפנו את תשומות לבי אליהם כדי להיות מודעת לכמה הם יפים), והולכת לכיוונים שלא חשבתי ללכת אליהם, ומתרגשת מחדש מדברים שההתרגשות שלי מהם פחתה כי אני בכל זאת כבר די הרבה זמן כאן (נניח - מזה שאני בניו יורק!). ועוד יתרון מרכזי הוא שמאוד כיף עם המיכתי הזה, אז יוצא שדי נחמד כפליים.
חוץ מזה, חוויתי היום את הנצחון הכי מתוק בוויכוח שחוויתי אי פעם. דברנו על סוגיית ה"לא נעים לי" כאורח חיים. מיכאל טען שהוא לא רואה שהוא מפסיד משהו מאורח חיים כזה, ואני טענתי, בתור מבינה גדולה בתחום, שמפסידים לא מעט, ושצריך לנסות להלחם בזה. תוך כדי הויכוח ראינו שלט בכניסה לאיזה בנין שאומר שיש שם בית כנסת. לא ממש הבנו איפה הכניסה כי היתה שם רק דלת סגורה, אז מיכאל רצה לוותר וללכת, ואני רציתי להוכיח את הנקודה ופשוט פתחתי את הדלת. גילינו מאחורי הדלת בית כנסת מדהים ממש, מסוף המאה ה-19, ומדריכה אחת נחמדה ומשועממת שרק רצתה לחלוק איתנו את מה שהיא יודעת. כשאני חושבת על זה יכול להיות אפילו שזה הנצחון הכי מתוק בויכוח שהתרחש אי פעם בהיסטוריה של המין האנושי.

"אני בניו יורק?"

שוב הבית קפה המקסים בסוהו -

זה היה סיפור של חורף

בצער רב אני מודיעה על לכתם של המגפיים הסגולות שלי מאיתנו, בטרם עת.
ככה פתאום נקרעו אחרי פחות משבוע.
אולי הם הרגישו שהם עשו את שלהם - גם עזרו לי לעבור את הימים הקשים של השלג (עכשיו פתאום נהיה כאן חום מטורף - היום הטמפרטורה היתה 3 וחצי מעלות, ומדברים על 11 מעלות ביום שני!! בפרנהייט זה בכלל מטורף...) וגם עזרו למיכאל למצוא את הדרך (כן יעלי, זה בדיוק מה שקרה).

אז הנה תמונה לזכרם ותמונה של התחליף הזול שמצאתי להם (עוד לפני שהגופה התקררה...)

עכשיו באמת מיכאל תיכף מגיע!

והנה עוד עבודה שלי...

MoMA

היום היתי בפעם השלישית ועדין גיליתי דברים מלהיבים מאוד שעוד לא ראיתי.