דברים שלמדתי

ההורים שלי נסעו הבוקר.
עכשיו שוב פעם ריק פה פתאום, אבל אני כבר יודעת שעוד יום יומיים יהיה שוב כיף להיות לבד.
היום חשבתי שכל אחד שבא לכאן גורם לי להסתכל על הדברים קצת אחרת וחושף אותי לדברים חדשים (כנראה שזה ככה בחיים בכלל, אבל כאן ממש קל להבחין בזה קורה).
כשהסתובבתי עם רותי פתאום נהיו פה בעיר המון חנויות לבגדי ריקוד, וסטודיואים של ריקוד, ומקומות למופעי מחול.
ואז מיכאל בא וגילה לי שאם אני מרימה את הראש קצת למעלה צצים בניינים ממש יפים, והבהיר לי הרבה דברים על צורת המחשבה האמריקאית, וחשף אותי לאוכל המקסיקני.
דנה הכירה לי את רחוב קלינטון שהוא רחוב חמוד ביותר, וגם בזכותה שמתי לב שמאוד כיף בוושינגטון סקוור. כשאיתי בא פתאום נהיו פה בעיר, ואפילו ממש ליד הבית, כל מיני מעדניות או מאפיות שידועות בכל העולם אבל לא היו ידועות לי, ובזכות יובל עשינו פיקניק מעולה בסנטרל פארק.
אז ההורים שלי הביאו איתם את נוגוצ'י, ומופע ג'אז מאוד מגניב (שוב, 5 דקות הליכה מהבית), ופארק מהמם ביותר ברחוב 190 (אני חשבתי שכבר עוברים את הגבול לקנדה במספרים האלו), וגם את הגילוי שבמקרר אפשר לשים אוכל ואז יש אפשרות להכין אוכל בבית. מעניין אם גם בתל אביב זה יכול לעבוד.

The Type Directors Club

אתמול היתי בסיור טיפוגרפי בסוהו מטעם TDC, שזה - The Type Directors Club.
מדובר בחבורה של אנשים שחיים טיפוגרפיה, ושנראה להם הכי הגיוני להפגש ביום ראשון בבוקר עם אנשים שכמותם ושכולם ילכו יחד לחפש אותיות מעניינות ברחבי העיר.
מבחינתי זה היה אירוע מאוד מצחיק ומעניין. גם טיפוגרפית אבל בעיקר אנתרופולגית.
הינו בערך 15 אנשים, שצועדים במשך 3 שעות בעקבות מן מדריך תמהוני, בגשם חזק, עם מטריות, ביום הכי קר שהיה פה בשבועות האחרונים, ונעצרים להסתכל על כל אות שנקרית בדרכם.
זה מדהים כמה אמוציות האותיות מוציאות מהאנשים האלו.
היו דיונים די נוקבים על כמה מיוחד ה-Serif (שזה הקישוט הזה שיש בחלק מהפונטים בקצה האות) באיזה R שנכתב על מכסה ביוב, ואיזה רווח מוזר עשו בין ה-sub ל-way באחד השלטים של הסאבווי (זה נניח דיון שגורר גלי צחוק ומחייב כמה צילומים של הענין).
עברנו ליד מסעדה שמישהו תלה בה בכניסה שלט שנכתב בכתב יד ומציין שלא מקבלים כרטיסי אשראי. למראה השלט המדריך התמהוני פרץ בצעקות נלהבות, שאליהם הצטרפו לא מעט מהחבורה. כשהאווירה קצת נרגעה יכולנו להמשיך לעמוד עוד כ-10 דקות (בגשם, כן?) ולנתח האם מי שרשם את השלט התכוון לחקות פונט של שלט אחר שהיה תלוי שם ליד או לא, והאם הריווחים בכוונה משתנים או שזה פשוט חוסר מקצועיות.
מה שבעיקר היה לי מעניין בהשתייכות לחבורה הזאת, היא המחשבה על זה שכנראה מי שבוחר להיות מעצב שמתעסק בעיקר בטיפוגרפיה, באמת באמת מתרגש מהענין הזה. אני מתקשה לחשוב על הרבה עורכי דין שיבואו לסיור לימודי באחד מהימים בסוף שבוע, אפילו אם זה ממש בתחום הענין שלהם, ויפגינו כל כך הרבה התלהבות מאיזה ניתוח של פסיקה תקדימית או מסעיף באיזשהו חוק. הם קיימים, אבל הרבה יותר נדירים.
מצד שני, מה שראיתי על עצמי זה שנכון שאני אוהבת עיצוב, אבל לפחות בכל הנוגע לטיפוגרפיה, כמו שאני לא משתייכת לזן האנשים שיתלהבו מסעיף 5(ד1) לחוק התקשורת (הי אריק...), אני כנראה גם לא אתלהב מ-k שהסריף שלה מוטה קצת שמאלה, ואפילו לא מ-A שהקצה שלה ממש שפיצי. חבל.

יש למה לחכות...

(I'm an alien (I'm a legal alien

נרשמתי לקורס טיפוגרפיה של שני שיעורים ב-NYU. היום היה השיעור הראשון מהבוקר עד הערב ובשבת הבאה יהיה השיעור השני. היה לי יום קשה.
ככל שהזמן עובר כאן, מצד אחד אני מרגישה הרבה יותר בנוח - אני מכירה טוב את העיר, האנגלית שלי השתפרה (אני אפילו חושבת באנגלית די הרבה), המבטא שלי נהיה הרבה יותר ברור לאמריקאים (שזה אומר שאובייקטיבית הוא נעשה הרבה פחות ברור...), ואני מבינה כבר הרבה יותר טוב את הבדלי התרבות.
מצד שני, מתחיל להמאס לי לגמרי מתחושת הזרות*.

נמאס לי מהאמריקאיות הזאת נטולת הציניות. אני יודעת שזה כנראה יותר טוב מלהיות ציני ומרושע כמונו (ואפילו כתבתי על זה כבר), אבל אוף! למה המורה מביע כזאת התלהבות מהעבודות שהגשנו, כשמדובר בריבועים שחורים מודבקים על נייר לבן?! ולמה הוא אומר בסוף השיעור בהתרגשות תודה רבה שבאתם? ולמה הוא נותן ביקורת למישהי שבבירור העבודה שלה היתה גרועה, ואומר שזאת עבודה טובה אבל רק צריך לשנות את כולה?! למה לא להגיד שהיא לא ממש טובה?
ונמאס לי שהם לא מדברים עברית. שאני צריכה לחשוב לפני כל משפט שאני אומרת. שהרבה מהדברים שיש לי בראש אני מסננת כי יש בהם איזה מילה שאני לא בטוחה בה. שאני לא יכולה להיות ממש מצחיקה באנגלית. שגם אם אני מרגישה טוב את השיפור ורואה איך אני כבר לא מתרגשת מלהציג את עצמי באנגלית לפני הכתה למשל, אני עדין לא יכולה באמת להיות אני באנגלית. וזה קשה לא להיות ממש אני.
וקשה לי שאין לי עם מי לדבר בכתה על הדברים שהם שונים בהם. על איזה מוזר זה שאם קבלנו בקורס השני שלי משימה לעשות עיצוב שקשור לזה שבשנים האחרונות עולה באופן ניכר השימוש שעושים מעצבי אופנה בפרוה, איכשהו כולם (חוץ ממני) מפרשים את זה כמשהו חיובי שמעיד על פריחה כלכלית ושגשוג.

ובזמן שחיכיתי לסאבווי וחשבתי את המחשבות האלו, 2 אנשים שונים עם מפות של ניו יורק ביד שאלו אותי שאלות (וידעתי לענות להם). מסתבר שהזרות לא נראת.


* לא, זה לא אומר שבא לי לחזור.

תמונה משפחתית מלאה (כמעט)

אלון הלך לישון.

Noguchi

מסתבר שהוא פסל מאוד מפורסם (שנניח תכנן בין היתר את גן הפסלים במוזיאון ישראל), ומסתבר שיש מוזיאון עם הרבה עבודות שלו בקווינס, ועוד מסתבר, שאמא שלי מאוד אוהבת אותו. אז ככה קרה שאמא שלי ואני נסענו היום למוזיאון נוגוצ'י בקווינס.
אני טענתי כל הדרך שאנחנו כנראה נהיה המבקרים הראשונים במוזיאון אי פעם. ככל שהדרך התארכה, בסאבווי ואז ברגל, הטענה שלי רק התחזקה.
אבל אז הגענו למוזיאון ונאלצתי להתנצל בפני אמא שלי על כל הדברים הקשים שאמרתי על נוגוצ'י. המוזיאון באמת באמת מקסים, ולגמרי שווה את הנסיעה לקווינס ואפילו את הטרק מהסאבווי ועד אליו. בסוף הביקור התחייבתי בפני אמא שלי שמעכשיו אני אייחצן את נוגוצ'י. אז עכשיו חוץ מעורכת דין וסוג של מעצבת, אני גם יחצ"נית -
אם אתם בניו יורק - לכו לראות את נוגוצ'י - באמת באמת כדאי!

לבד

השבוע היתי לבד אחרי הרבה הרבה זמן שלא.
היה מאוד מפתיע לטובה.
קודם כל, זה היה שבוע סוציאלי במיוחד - הסתובבתי עם קסניה בגלריות בלוור איסט סייד, והיתי באיקאה עם נעמי ונעה (שטים לשם בסירה - זה אדיר!), והלכתי לעזור לנעה להרכיב את הרהיטים שהיא קנתה, והלכתי עם יורם לסרט ולמסיבה, וקסניה ומאשה באו אליי לקבלת שבת, והיתי אצל שלי ומיקי - וזה עדין לא אומר שלא היו לי ימים שלמים שהיתי לבד. הכל יחסי.
אז שוב נזכרתי שכמה שיש משהו שמפחיד אותי בלבד, יש בו גם משהו מאוד מאוד נעים.
ביום חמישי שעבר נניח, שהיה יום חם במיוחד, ישבתי כמה שעות בוושינגטון סקוור וקראתי עיתונים (באנגלית!) וספר. זה נשמע כמו דבר כל כך הגיוני לעשות אבל איכשהו כמעט אף פעם לא עשיתי אותו בתל אביב.
חוץ מזה, הלבד מחייב אותי להתעמת שוב עם האנגלית במקום לבקש ממיכאל לדבר בשבילי. אז אתמול למשל היתי צריכה לסדר כל מיני בירוקרטיות ב-NYU וגיליתי שאני יכולה לנהל כמה שיחות טלפון עם אנשים שונים והם כולם מבינים מה אני רוצה. מבחינתי זה גילוי די מדהים.
ועוד דבר שקורה כשנמצאים לבד, הוא שיש הרבה הרבה יותר זמן לחשוב. אם הולכים ברחוב לבד באות מחשבות שאף פעם לא באות כשהולכים עם מישהו.
וכל זה לא אומר שלא משמח אותי שההורים שלי מגיעים לכאן עוד 12 שעות, שענת עוד 4 שבועות ו-4 ימים, ושמיכאל עוד 4 שבועות ו-5 ימים...


עוד אנשים גילו שכיף בוושינגטון סקוור כשיש שמש -

             בחנות דיסקים - 

באחת הגלריות - 

הכיסא

כן. אני עדין עוקבת אחריו.
עברו אליו ימים לא קלים. בהתחלה שלג, קרח ורוחות, אחר כך ימים של גשם שטפטף עליו בלי הפסקה, ואז כמה ימים של חמסין. בשלב מסויים הוא בכלל נעלם לכמה ימים ואני דאגתי שהוא לא יחזור, אבל אז הוא חזר ואפילו נוסף לו חבר.
עכשיו הוא בתקופה ממש טובה - ממש נעים בחוץ והרבה אנשים באים לשחק לידו כדורסל ולהנעים את זמנו.

הלימודים שלי

לבקשת הקהל, אני מעלה 3 מהעבודות שלי מהקורס טיפוגרפיה שאני עושה כאן.
אף אחת מהן לא לגמרי סופית, אבל זה הכיוון.


שלט לאוטובוס לאחד הסרטים שהיו מועמדים לאוסקר -

כריכה לספר מאוד אמריקאי ומשעמם במיוחד, שכולל עצות איך לשמור על הפרטיות בשביל למנוע גניבת מידע עסקי -

עיצוב מחדש לדיסק שאני אוהבת (קדימה, צד ואחורה) -

חם חם חם (ושמש)

ככה פתאום נהיה פה קיץ.
כשדנה, יובל ואיתי הגיעו לכאן, תקפו את ניו יורק פתאום כמה ימי חורף קשים. הוצאתי את המעיל הענק שלי שחשבתי שכבר עשה את שלו, ואת הכפפות והצעיף והכובע, ודנה קפאה לגמרי ואפילו לקחה ממני גופיה טרמית וגטקעס. ואז, אחרי כמה ימים כאלו של מלא קיטורים, פתאום יצאה השמש ונהיה חם חם.
היום אפילו עקפנו אתכם והגענו ל-33 מעלות (שזה בפרנהייט 98)!
בינתיים כולם כבר חזרו לארץ, ואני היום בכלל לא יצאתי מהבית כי למדתי המון, אבל הנה כמה תמונות מהימים האחרונים של אנשים שמחים בשמש.


פקניק בסנטרל פארק -

                עם דנה ב-lower east side -

                עם איתי בברוקלין -

אתמול מיכאל נסע הביתה. מסתבר שפתאום עבר חודש.
בחודש שהוא היה כאן פיתחנו כל כך הרבה הרגלים, ובדיחות שלנו, וסדר יום מסויים, שנראה לי לגמרי לא הגיוני שאני קמה בבוקר והוא לא כאן (נניח שאין בכלל שיחה על מי מבשל היום ארוחת בוקר - כלומר, שם את הקורנפלקס בקערה).
בינתיים יש לי כאן מלא אנשים אחרים אז זה כיף מאוד שאם אני יוצאת מהתחנה אחרי שליוויתי את מיכאל ובא לי לדבר עם מישהו, אני פשוט נפגשת לי עם דנה בטיימס סקוור, ושבערב אחרי השיעור אני יכולה להפגש לארוחת ערב עם כולם.
כנראה שעוד כמה ימים פתאום יהיה לי שקט גדול (לשבוע... עד שההורים שלי יבואו).

מיכאל וצב ברוקפלר סנטר

כולם (וזה אפילו לא מבויים. זה מה שקרה כשהלכנו לאכול דים סאם בצ'יינה טאון ביום ראשון)