אצלי הכל בסדר

רוב הזמן.
כמעט כל הזמן.
אבל אתמול נניח, היה יום לא קל.
זה התחיל מזה שנסעתי להסתובב ב-china town. מצאתי אותה (לדעתי china town היא נקבה) בקלות מפתיעה, אבל אז גיליתי שהיא מאוד מאוד חמקמקה ה-china town הזאת. כל שניה היא נעלמה לי ומצאתי את עצמי מסתובבת במעגלים בפריפריה שלה. השעה היתה כבר אחרי 16:00 ואני עוד לא אכלתי צהריים ורק חיפשתי מקום לאכול שיש בו גם שלטים באנגלית. אז אחרי 40 דקות של שוטטות איתרתי שוב את china town, וגם מסעדה עם שלטים באנגלית. אבל מסתבר שזה לא מבטיח שהאוכל יהיה טיפה יותר מותאם לחך מערבי. כל הסועדים היו סינים צעקנים, והאוכל שהביאו לי היה מן עיסה של בצק לא מוכן או אורז דביק ובתוך כל אחד מהם בשר לא מוכן (ולא דודי, לא נראה לי שיש להם תעודת כשרות...). אכלתי איכשהו שני ביסים מהאורז, בקשתי חשבון, וקיבלתי נזיפה מהמלצרית הסינית שלא אכלתי את המנות שהזמנתי.
אחר כך נסעתי לאיזור של הלימודים שלי, והחלטתי להעביר את הזמן בבית קפה נעים. אז מסתבר שבניו יורק בית קפה נעים זאת ממש דרישה מוגזמת. יש סטארבקס, ומלא דיינרים עם כסאות פלסטיק וניאונים צבעוניים, או בארים. זהו. לא שמעו כאן על הלאב איט בכלל!
ואז הלכתי לשיעור הראשון ב-SVA. הבנין אחלה, והמורה ממש חמוד, אבל אני מתמקדת עכשיו בדברים הרעים, אז נא לא להפריע עם דברים טובים.
התגלית הראשונה המפתיעה שלי היתה שאין subtitles. המורה פשוט מדבר אנגלית וזהו, כולם מבינים. אבל גיליתי גם שכמו שכשרואים סרט בלי תרגום לא שמים לב לזה אחרי כמה דקות, אז גם כשרואים שיעור.
ועדיין, בכלל בכלל לא קל לספר על עצמי באנגלית לכיתה של 14 אנשים שמתוכם 12 אמריקאים, וגם קצת מביך אם המורה שואל אם לכולם יש מילה שאני לא מכירה בבית, וכולם מרימים את היד (גם אני הרמתי - הנחתי שיש לי...). ובאותו הקשר - איזה מן דבר זה ש"דיסק און קי" זה מילה בעברית?!
חוץ מזה הם מדברים באינטשים, שמבחינתי זה מידה למסכים בלבד, והתרגיל הראשון שלנו הוא על ה-black and white issue ומבחינתי אין שום issue כזה...
אז זהו, לא תמיד הכל קל וכיף. מצד שני, היום הלכתי לקנות לי דברים ללימודים בחנות למוצרי אמנות שרק בשבילה היה שווה לבוא לפה, ומיד שכחתי את האנגלית, והבלי תרגום, והאוכל הסיני המגעיל, והדיינרים עם הכסאות פלסטיק ואפילו את הלאב איט...

Long distance relationship

וביום השלישי

כן.

אני בניו יורק.

זה כבר ודאי לגמרי.

יש לי חשבון בנק, ופלאפון מקומי, וכרטיס לסאבווי, ואני כבר יודעת איך להתמצא פה פחות או יותר.

בימים האחרונים הסתובבתי ברגל שעות (היום היתה הפעם הראשונה שהחלטתי לוותר קצת על הבחוץ ולקחת סאבווי לנסיעה קצרה אחת) ופשוט בדקתי מה יש פה (אפילו בלי לצלם הרבה).

אז גיליתי שהרבה כאן מרגיש לי די חסר נשמה וחוזר על עצמו - הרחובות מאוד דומים ומלאים בחנויות של רשתות, ומסעדות של רשתות, ויש כמה סוגי אנשים שחוזרים על עצמם, שלבושים סטנדרטי, ומדברים בדרמטיות כאילו הם ראו יותר מדי סרטים אמריקאים. ומצד שני התחלתי גם לגלות את האיזורים האחרים, שיותר מדברים אליי ומרגיש לי שיש להם יותר אופי, פחות סטריליים, שיש בהם מסעדות וחנויות שהם לא רשת, ואנשים מעניינים שמתלבשים ומדברים קצת אחרת.

חוץ מזה יש פה סושי מעולה מעולה (נתקה!) ומוזיאון עיצוב שהיתי בו היום במרחק של 10 דקות הליכה מהבית, אז מה צריך יותר בעצם?

monet's water lilies and a sleeping man

עוד תמונה שנשארה אתמול על רצפת חדר העריכה

התחלה

אני באגם בלונדון, מאכילה ציפורים בערכת ההאכלה שעדי הכינה לי -

תור, שהיא מדור אחר בכלל שלגמרי מבין באינטרנט, פתחה לי בלוג.

נראה לי שאני פחות טובה במילים, ותמונה אחת שווה ממש הרבה יותר, אז אני אשים פה בעיקר תמונות.

בינתיים אני רק יכולה להגיד, אחרי איזה 16 שעות בניו יורק, שכנראה שאני ממש פה! זה עוד לא ודאי, אבל בינתיים אספתי די הרבה ראיות שתומכות בזה. למשל, שיש פה שחורים ברחובות (שלי לא מרשה לי להגיד כושים), ושהיתי היום במומה, ושכולם מדברים אנגלית (אפילו מצאתי את עצמי חושבת באנגלית קצת - בטח עם מלא טעויות), ושהמוניות צהובות, ושינואר עכשיו אז לא הולכים ברחוב עם חולצות קצרות.

אני אעדכן אם אני אגיע למסקנה סופית בענין הזה.

יש סיבה לזה שאני שונאת מטריות -

במומה -