בחזרה לכסא

סוף

היום ב-18:25 אנחנו אמורים לעזוב את ניו יורק.
בדרך נעצור ל-24 שעות לבקר אצל עדי, אסף ואלונה, וביום חמישי אחרי הצהריים אנחנו אמורים לדרוך על אדמת ארץ הקודש.
נראה לי שרק מהארץ אני אצליח להפנים לגמרי את עוצמת החוויה שעברתי. את החופש, ואת השונות, ואת והזרות, ואת הלבד, ואת הביחד, ואת ההתמודדות עם השפה, ואת כל זה ביחד.
בכל מקרה, נראה לי שעוד הרבה הרבה שנים אני הולכת להגיד דברים שיתחילו ב-"כשהיתי בניו יורק...".
ראו הוזהרתם!

בלגן

ימים אחרונים בהחלט בניו יורק. ימים של בלגן - המון דברים שצריך עוד להספיק לעשות ובעיקר המון דברים שחייבים עוד להספיק לחשוב עליהם. לראש שלי מאיזשהי סיבה יש כנראה תחושה שבארץ אי אפשר לחשוב, אז אני חייבת לסיים עכשיו מהר עם כל המחשבות, על מה לעשות, ועל מה היה, ועל מה יהיה, והתרגשות, וסידורים, ותכניות...

אז ככה בקצרה מה היה לנו בשבועיים האחרונים:
ענת. במרתון של פחות משבוע בניו יורק. היה מעולה.
מיכאל 2. לא פחות מוצלח מהראשון.
פרידה ממה שהיה הבית שלי ב-4 חודשים האחרונים. 
ביקור של כמה ימים בבוסטון שהיא עיר שקטה ומקסימה.
נסיעה באוטו (!) לקייפ קוד - מפרץ חמוד שעה נסיעה מבוסטון.
שיט בסירה לראות לווייתנים. כן, הם מאוד מגניבים וגדולים, אבל אני העדפתי להתמקד בהחלפה מתמדת של שקיות הקאה.
מעבר לדירה של נעמי ב-lower east side - שכונה מעולה לסיים בה תקופה בניו יורק.
חם חם חם. יותר מ-30 מעלות ומשום מה אין פה מזגנים בדירות.
לא הרבה שינה. היקיצה הטבעית שלי נהייתה בשעה לגמרי לא הגיונית.
משחק של ה-yankees. מסתבר שבייסבול זה בכלל לא משעמם כמו שתמיד טוענים. היה ממש כיף.
קניות אחרונות.

זהו. תיכף באה.

עם ענת, שלי, מיקי ועמיתי

הדירה שלי לשעבר

בוסטון

החבורה התרחבה


חם נורא

                                 בייסבול

סוף הלבד

עוד בערך 7 שעות ענת נוחתת בניו יורק, ובשבת בערב גם מיכאל שחוזר יחד איתי לארץ.
אז בדיוק עכשיו נגמר לי לגמרי הלבד.
אמרו לי שאני לא ממש עקבית ביחס ללבד הזה, וזה נכון. מצד אחד, זה כיף גדול לשלוט באופן מוחלט במה אני עושה. אני קמה בבוקר ומחליטה לאן אני הולכת, ואני יכולה לשבת בבית קפה 3 שעות עם ספר, או עם הלפ טופ, או סתם להסתובב בעיר עם מצלמה ולהחליט באותו רגע לאן בא לי ללכת ומה לעשות, בלי לשאול אף אחד. כבר כתבתי שזה מאוד מרגש אותי שאני בכלל מסוגלת להנות מהדברים האלו. זה מאוד לא אני.
מצד שני, זה עדין לא קל לי בכלל. בהרבה מהבקרים אני ממש צריכה לשכנע את עצמי לצאת מהבית, כי הרבה יותר נוח לשבת פה ולדבר עם כולם בסקייפ מלצאת ולהסתובב בעיר לבד כל הזמן. ברגע שאני יוצאת מהבית אני שוב נזכרת כמה שזה כיף, אבל היציאה מהבית קשה לי. בשלב מסויים אפילו התחלתי לספר למיכאל ברבים על החוויות שלי, כי החלטתי שאני יכולה להתייחס לתיק, לספר ולמצלמה שלי בתור החבורה שמסתובבת איתי, וככה יהיה לי יותר נעים... הם לא תמיד מדברים הרבה, אבל נראה לי שהם מתלהבים לפחות כמוני ממה שאנחנו רואים בדרך...
אז הנה עכשיו זה נגמר. אני מצרפת לחבורה שלי את ענת ומיכאל, שנראה לי שבטח יש להם יותר רצונות משלהם, וכנראה גם הרבה יותר דברים להגיד, והומור, ונושאי שיחה, ורעיונות לאן ללכת ומה לעשות. איזה כיף!!


אני מבלה עם החבורה שלי -

התעללות

התחלה של סוף

התחלתי להרגיש סוף.
בעקרון יש לי כאן עוד שלושה שבועות וחצי, שזה לא מעט זמן להיות פה בעיר. רוב התיירים באים להרבה פחות. אבל פתאום אני מתחילה לעשות רשימות של דברים שלא הספקתי לעשות, וללכת למקומות שלא היתי בהם עד עכשיו, ולשים לב לשגרה שנהייתה לי, ולהתגעגע לארץ (במיוחד אם קורים שם דברים שמרגיש לי מוזר להיות רחוק מהם), ולקנות הרבה יותר דברים, ולהבין שהחברים שלי פה תיכף יהיו חברים רק מרחוק, ולפתח גם טיפה חרדות מהחזרה לשגרה של הארץ.
אז במסגרת ההתמודדות עם התחושות האלו השבוע נסעתי לבקר את דנה בניו הייבן, שנמצאת במרחק של פחות משעתיים נסיעה מניו יורק, והיא שקטה, וירוקה, ומלאת פריחה מדהימה ונהר שעובר לו בין הבתים (ויש בה אאוטלטים במחירים מגוכחים!), והיא כוללת גם את דודה דנה, שישר מכינה אוכל, ומסדרת מיטה, ומסבירה על העיר, ונותנת עצות לחיים.
וגם הסתובבתי הרבה בעיר, שנהייתה חמימה ונעימה אז הרבה יותר כיף סתם ככה לשוטט בה, ואם מתעייפים אפשר לשכב על איזה דשא לקרוא ספר.
וישבתי בבית קפה עם לפטופ ועבדתי על התיק עבודות שלי.
והיתי אתמול בהופעה של Sia, שהיא זמרת אוסטרלית מעולה מעולה, שרק פה הכרתי אותה, והיא הופיעה במקום שנמצא בערך 5 דקות הליכה מהבית שלי.
וגם אחרי ההופעה נעמי ומשה ישנו כאן ועד 4 בבוקר משה ניגן ושרנו שירים ישראלים יפים יפים.
אז הנה תמונות מייצגות של כל אלה.

בייל -

בספריה -

אני נחה מול הנהר מתחת לבית -

בצ'לסי -

משה ונעמי שרים אצלי בסלון -

שיר נורא נורא יפה של Sia

קיץ!