נרשמתי לקורס טיפוגרפיה של שני שיעורים ב-NYU. היום היה השיעור הראשון מהבוקר עד הערב ובשבת הבאה יהיה השיעור השני. היה לי יום קשה.
ככל שהזמן עובר כאן, מצד אחד אני מרגישה הרבה יותר בנוח - אני מכירה טוב את העיר, האנגלית שלי השתפרה (אני אפילו חושבת באנגלית די הרבה), המבטא שלי נהיה הרבה יותר ברור לאמריקאים (שזה אומר שאובייקטיבית הוא נעשה הרבה פחות ברור...), ואני מבינה כבר הרבה יותר טוב את הבדלי התרבות.
מצד שני, מתחיל להמאס לי לגמרי מתחושת הזרות*.
נמאס לי מהאמריקאיות הזאת נטולת הציניות. אני יודעת שזה כנראה יותר טוב מלהיות ציני ומרושע כמונו (ואפילו כתבתי על זה כבר), אבל אוף! למה המורה מביע כזאת התלהבות מהעבודות שהגשנו, כשמדובר בריבועים שחורים מודבקים על נייר לבן?! ולמה הוא אומר בסוף השיעור בהתרגשות תודה רבה שבאתם? ולמה הוא נותן ביקורת למישהי שבבירור העבודה שלה היתה גרועה, ואומר שזאת עבודה טובה אבל רק צריך לשנות את כולה?! למה לא להגיד שהיא לא ממש טובה?
ונמאס לי שהם לא מדברים עברית. שאני צריכה לחשוב לפני כל משפט שאני אומרת. שהרבה מהדברים שיש לי בראש אני מסננת כי יש בהם איזה מילה שאני לא בטוחה בה. שאני לא יכולה להיות ממש מצחיקה באנגלית. שגם אם אני מרגישה טוב את השיפור ורואה איך אני כבר לא מתרגשת מלהציג את עצמי באנגלית לפני הכתה למשל, אני עדין לא יכולה באמת להיות אני באנגלית. וזה קשה לא להיות ממש אני.
וקשה לי שאין לי עם מי לדבר בכתה על הדברים שהם שונים בהם. על איזה מוזר זה שאם קבלנו בקורס השני שלי משימה לעשות עיצוב שקשור לזה שבשנים האחרונות עולה באופן ניכר השימוש שעושים מעצבי אופנה בפרוה, איכשהו כולם (חוץ ממני) מפרשים את זה כמשהו חיובי שמעיד על פריחה כלכלית ושגשוג.
ובזמן שחיכיתי לסאבווי וחשבתי את המחשבות האלו, 2 אנשים שונים עם מפות של ניו יורק ביד שאלו אותי שאלות (וידעתי לענות להם). מסתבר שהזרות לא נראת.
* לא, זה לא אומר שבא לי לחזור.
ככל שהזמן עובר כאן, מצד אחד אני מרגישה הרבה יותר בנוח - אני מכירה טוב את העיר, האנגלית שלי השתפרה (אני אפילו חושבת באנגלית די הרבה), המבטא שלי נהיה הרבה יותר ברור לאמריקאים (שזה אומר שאובייקטיבית הוא נעשה הרבה פחות ברור...), ואני מבינה כבר הרבה יותר טוב את הבדלי התרבות.
מצד שני, מתחיל להמאס לי לגמרי מתחושת הזרות*.
נמאס לי מהאמריקאיות הזאת נטולת הציניות. אני יודעת שזה כנראה יותר טוב מלהיות ציני ומרושע כמונו (ואפילו כתבתי על זה כבר), אבל אוף! למה המורה מביע כזאת התלהבות מהעבודות שהגשנו, כשמדובר בריבועים שחורים מודבקים על נייר לבן?! ולמה הוא אומר בסוף השיעור בהתרגשות תודה רבה שבאתם? ולמה הוא נותן ביקורת למישהי שבבירור העבודה שלה היתה גרועה, ואומר שזאת עבודה טובה אבל רק צריך לשנות את כולה?! למה לא להגיד שהיא לא ממש טובה?
ונמאס לי שהם לא מדברים עברית. שאני צריכה לחשוב לפני כל משפט שאני אומרת. שהרבה מהדברים שיש לי בראש אני מסננת כי יש בהם איזה מילה שאני לא בטוחה בה. שאני לא יכולה להיות ממש מצחיקה באנגלית. שגם אם אני מרגישה טוב את השיפור ורואה איך אני כבר לא מתרגשת מלהציג את עצמי באנגלית לפני הכתה למשל, אני עדין לא יכולה באמת להיות אני באנגלית. וזה קשה לא להיות ממש אני.
וקשה לי שאין לי עם מי לדבר בכתה על הדברים שהם שונים בהם. על איזה מוזר זה שאם קבלנו בקורס השני שלי משימה לעשות עיצוב שקשור לזה שבשנים האחרונות עולה באופן ניכר השימוש שעושים מעצבי אופנה בפרוה, איכשהו כולם (חוץ ממני) מפרשים את זה כמשהו חיובי שמעיד על פריחה כלכלית ושגשוג.
ובזמן שחיכיתי לסאבווי וחשבתי את המחשבות האלו, 2 אנשים שונים עם מפות של ניו יורק ביד שאלו אותי שאלות (וידעתי לענות להם). מסתבר שהזרות לא נראת.
* לא, זה לא אומר שבא לי לחזור.
רשומות
טוב, את בכל זאת רק אורחת,
השבמחקוזה די בסטייל להיות תיירת שמתמצאת, וחוץ מזה,
מחכים לך פה מלא אנשים שמבינים אותך...
אז איך היה השיעור השני בטיפוגרפיה?
האמת שהשיעור השני היה ממש בסדר. אפילו העברתי סקירה קצרה באנגלית על איזה פונט וזה לא היה מפחיד. וכן, אני יודעת שמחכים לי שם האנשים המבינים. אני כבר די מתגעגעת לכל אלה. תיכף באה.
השבמחקיו! ומה זה התמונה המגניבה הזאת של פיצקי?
השבמחק