אתמול היתי בסיור טיפוגרפי בסוהו מטעם TDC, שזה - The Type Directors Club.
מדובר בחבורה של אנשים שחיים טיפוגרפיה, ושנראה להם הכי הגיוני להפגש ביום ראשון בבוקר עם אנשים שכמותם ושכולם ילכו יחד לחפש אותיות מעניינות ברחבי העיר.
מבחינתי זה היה אירוע מאוד מצחיק ומעניין. גם טיפוגרפית אבל בעיקר אנתרופולגית.
הינו בערך 15 אנשים, שצועדים במשך 3 שעות בעקבות מן מדריך תמהוני, בגשם חזק, עם מטריות, ביום הכי קר שהיה פה בשבועות האחרונים, ונעצרים להסתכל על כל אות שנקרית בדרכם.
זה מדהים כמה אמוציות האותיות מוציאות מהאנשים האלו.
היו דיונים די נוקבים על כמה מיוחד ה-Serif (שזה הקישוט הזה שיש בחלק מהפונטים בקצה האות) באיזה R שנכתב על מכסה ביוב, ואיזה רווח מוזר עשו בין ה-sub ל-way באחד השלטים של הסאבווי (זה נניח דיון שגורר גלי צחוק ומחייב כמה צילומים של הענין).
עברנו ליד מסעדה שמישהו תלה בה בכניסה שלט שנכתב בכתב יד ומציין שלא מקבלים כרטיסי אשראי. למראה השלט המדריך התמהוני פרץ בצעקות נלהבות, שאליהם הצטרפו לא מעט מהחבורה. כשהאווירה קצת נרגעה יכולנו להמשיך לעמוד עוד כ-10 דקות (בגשם, כן?) ולנתח האם מי שרשם את השלט התכוון לחקות פונט של שלט אחר שהיה תלוי שם ליד או לא, והאם הריווחים בכוונה משתנים או שזה פשוט חוסר מקצועיות.
מה שבעיקר היה לי מעניין בהשתייכות לחבורה הזאת, היא המחשבה על זה שכנראה מי שבוחר להיות מעצב שמתעסק בעיקר בטיפוגרפיה, באמת באמת מתרגש מהענין הזה. אני מתקשה לחשוב על הרבה עורכי דין שיבואו לסיור לימודי באחד מהימים בסוף שבוע, אפילו אם זה ממש בתחום הענין שלהם, ויפגינו כל כך הרבה התלהבות מאיזה ניתוח של פסיקה תקדימית או מסעיף באיזשהו חוק. הם קיימים, אבל הרבה יותר נדירים.
מצד שני, מה שראיתי על עצמי זה שנכון שאני אוהבת עיצוב, אבל לפחות בכל הנוגע לטיפוגרפיה, כמו שאני לא משתייכת לזן האנשים שיתלהבו מסעיף 5(ד1) לחוק התקשורת (הי אריק...), אני כנראה גם לא אתלהב מ-k שהסריף שלה מוטה קצת שמאלה, ואפילו לא מ-A שהקצה שלה ממש שפיצי. חבל.
יש למה לחכות...
מדובר בחבורה של אנשים שחיים טיפוגרפיה, ושנראה להם הכי הגיוני להפגש ביום ראשון בבוקר עם אנשים שכמותם ושכולם ילכו יחד לחפש אותיות מעניינות ברחבי העיר.
מבחינתי זה היה אירוע מאוד מצחיק ומעניין. גם טיפוגרפית אבל בעיקר אנתרופולגית.
הינו בערך 15 אנשים, שצועדים במשך 3 שעות בעקבות מן מדריך תמהוני, בגשם חזק, עם מטריות, ביום הכי קר שהיה פה בשבועות האחרונים, ונעצרים להסתכל על כל אות שנקרית בדרכם.
זה מדהים כמה אמוציות האותיות מוציאות מהאנשים האלו.
היו דיונים די נוקבים על כמה מיוחד ה-Serif (שזה הקישוט הזה שיש בחלק מהפונטים בקצה האות) באיזה R שנכתב על מכסה ביוב, ואיזה רווח מוזר עשו בין ה-sub ל-way באחד השלטים של הסאבווי (זה נניח דיון שגורר גלי צחוק ומחייב כמה צילומים של הענין).
עברנו ליד מסעדה שמישהו תלה בה בכניסה שלט שנכתב בכתב יד ומציין שלא מקבלים כרטיסי אשראי. למראה השלט המדריך התמהוני פרץ בצעקות נלהבות, שאליהם הצטרפו לא מעט מהחבורה. כשהאווירה קצת נרגעה יכולנו להמשיך לעמוד עוד כ-10 דקות (בגשם, כן?) ולנתח האם מי שרשם את השלט התכוון לחקות פונט של שלט אחר שהיה תלוי שם ליד או לא, והאם הריווחים בכוונה משתנים או שזה פשוט חוסר מקצועיות.
מה שבעיקר היה לי מעניין בהשתייכות לחבורה הזאת, היא המחשבה על זה שכנראה מי שבוחר להיות מעצב שמתעסק בעיקר בטיפוגרפיה, באמת באמת מתרגש מהענין הזה. אני מתקשה לחשוב על הרבה עורכי דין שיבואו לסיור לימודי באחד מהימים בסוף שבוע, אפילו אם זה ממש בתחום הענין שלהם, ויפגינו כל כך הרבה התלהבות מאיזה ניתוח של פסיקה תקדימית או מסעיף באיזשהו חוק. הם קיימים, אבל הרבה יותר נדירים.
מצד שני, מה שראיתי על עצמי זה שנכון שאני אוהבת עיצוב, אבל לפחות בכל הנוגע לטיפוגרפיה, כמו שאני לא משתייכת לזן האנשים שיתלהבו מסעיף 5(ד1) לחוק התקשורת (הי אריק...), אני כנראה גם לא אתלהב מ-k שהסריף שלה מוטה קצת שמאלה, ואפילו לא מ-A שהקצה שלה ממש שפיצי. חבל.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה