כן, אז מיכאל מצא את הדרך והוא פה (למרות שהוא לא לגמרי מבין את זה וכל כמה דקות אומר במבט מהורהר - "אז את אומרת שאני בניו יורק, אה?"...)
היום הסתובבנו המון המון, בסוהו, וב-lower east side, ובצ'יינה טאון. כמעט בכל המקומות כבר היתי, אבל היה אחרת.
קודם כל, מסתבר שהרבה יותר קשה ללכת שני אנשים על מדרכה בניו יורק. אנחנו תופסים בערך כפול 2 רוחב ככה והיכולת לתמרן ממש פוחתת... אבל חוץ מזה, יש הרבה יתרונות. פתאום אני רואה המון דברים שלא ראיתי קודם (למשל בניינים - שמאוד מעניינים את מיכאל, ואלא אם כן בנו ממש הרבה כאלו ביומיים האחרונים, במראה עתיק, כנראה שהיתי צריכה שיפנו את תשומות לבי אליהם כדי להיות מודעת לכמה הם יפים), והולכת לכיוונים שלא חשבתי ללכת אליהם, ומתרגשת מחדש מדברים שההתרגשות שלי מהם פחתה כי אני בכל זאת כבר די הרבה זמן כאן (נניח - מזה שאני בניו יורק!). ועוד יתרון מרכזי הוא שמאוד כיף עם המיכתי הזה, אז יוצא שדי נחמד כפליים.
חוץ מזה, חוויתי היום את הנצחון הכי מתוק בוויכוח שחוויתי אי פעם. דברנו על סוגיית ה"לא נעים לי" כאורח חיים. מיכאל טען שהוא לא רואה שהוא מפסיד משהו מאורח חיים כזה, ואני טענתי, בתור מבינה גדולה בתחום, שמפסידים לא מעט, ושצריך לנסות להלחם בזה. תוך כדי הויכוח ראינו שלט בכניסה לאיזה בנין שאומר שיש שם בית כנסת. לא ממש הבנו איפה הכניסה כי היתה שם רק דלת סגורה, אז מיכאל רצה לוותר וללכת, ואני רציתי להוכיח את הנקודה ופשוט פתחתי את הדלת. גילינו מאחורי הדלת בית כנסת מדהים ממש, מסוף המאה ה-19, ומדריכה אחת נחמדה ומשועממת שרק רצתה לחלוק איתנו את מה שהיא יודעת. כשאני חושבת על זה יכול להיות אפילו שזה הנצחון הכי מתוק בויכוח שהתרחש אי פעם בהיסטוריה של המין האנושי.
"אני בניו יורק?"
שוב הבית קפה המקסים בסוהו -
היום הסתובבנו המון המון, בסוהו, וב-lower east side, ובצ'יינה טאון. כמעט בכל המקומות כבר היתי, אבל היה אחרת.
קודם כל, מסתבר שהרבה יותר קשה ללכת שני אנשים על מדרכה בניו יורק. אנחנו תופסים בערך כפול 2 רוחב ככה והיכולת לתמרן ממש פוחתת... אבל חוץ מזה, יש הרבה יתרונות. פתאום אני רואה המון דברים שלא ראיתי קודם (למשל בניינים - שמאוד מעניינים את מיכאל, ואלא אם כן בנו ממש הרבה כאלו ביומיים האחרונים, במראה עתיק, כנראה שהיתי צריכה שיפנו את תשומות לבי אליהם כדי להיות מודעת לכמה הם יפים), והולכת לכיוונים שלא חשבתי ללכת אליהם, ומתרגשת מחדש מדברים שההתרגשות שלי מהם פחתה כי אני בכל זאת כבר די הרבה זמן כאן (נניח - מזה שאני בניו יורק!). ועוד יתרון מרכזי הוא שמאוד כיף עם המיכתי הזה, אז יוצא שדי נחמד כפליים.
חוץ מזה, חוויתי היום את הנצחון הכי מתוק בוויכוח שחוויתי אי פעם. דברנו על סוגיית ה"לא נעים לי" כאורח חיים. מיכאל טען שהוא לא רואה שהוא מפסיד משהו מאורח חיים כזה, ואני טענתי, בתור מבינה גדולה בתחום, שמפסידים לא מעט, ושצריך לנסות להלחם בזה. תוך כדי הויכוח ראינו שלט בכניסה לאיזה בנין שאומר שיש שם בית כנסת. לא ממש הבנו איפה הכניסה כי היתה שם רק דלת סגורה, אז מיכאל רצה לוותר וללכת, ואני רציתי להוכיח את הנקודה ופשוט פתחתי את הדלת. גילינו מאחורי הדלת בית כנסת מדהים ממש, מסוף המאה ה-19, ומדריכה אחת נחמדה ומשועממת שרק רצתה לחלוק איתנו את מה שהיא יודעת. כשאני חושבת על זה יכול להיות אפילו שזה הנצחון הכי מתוק בויכוח שהתרחש אי פעם בהיסטוריה של המין האנושי.
"אני בניו יורק?"
שוב הבית קפה המקסים בסוהו -
רשומות
יוו יוו יווו אני מתה מקנאה.
השבמחקאז את באמת בניו יורק? יש משהו נפלא בעיר הזאת.
וגם יש מיכאל! (תמר חושפת בפומבי את עפיפותה וניתוקה הסוציאלי)
איזה כיף לכם.
ואיך הצלחת להמנע מלהשתמש במילותיה של המשוררת מרים ילן שטקליס "חיכיתי בכיתי וגו'"
או בשירו המפורסם של סטינג "ירושלמי אין ניו יורק".
טוב היצירתיות שלי פה פשוט...אין.
טוב תסלחי לי.
השבמחקביקור בבית כנסת, כמה מדהים שיהיה, הוא לא בדיוק טיעון משכנע.
מאוד משכנע. אם הוא מדהים, ומסתתר מאחורי דלת סגורה, ועוד אלוהים מעורב בענין, לא יכול להיות יותר משכנע.
השבמחקותמר, את צודקת, באמת היה לא קל להמנע (לפחות חיכיתי חיכיתי, על השני לא חשבתי), אבל פשוט רחוב סומסום לוקח - המשורר מתאר את הרגשות בצורה כל כך מדוייקת, שהרגשתי שזה בלתי נמנע לצטט את זה...